המושג "מרחק נוכח" אינו מופיע כך בדיוק בספרות המקצועית, אבל החוויה שהוא מתאר נחקרה תחת שמות רבים.
בתיאוריית ההתקשרות של ג'ון בולבי הוא מדבר על היכולת לשמור על קשר בטוח גם כשאין קרבה פיזית או אינטראקציה רציפה. זהו המקום שבו אנחנו לומדים שנוכחות אינה מחייבת זמינות אינסופית.
ההכרה בעייפות של כוחות האגו ובצורך להניח למסכות זו פעולה חומלת של הקשבה עצמית. הימים ממשיכים להיות מורכבים ועמוסים רגשית, ולצדם מתקיים קונפליקט פנימי עיקש: הרצון להיתמך באנשים קרובים אל מול דחף ממשי לצמצם מגע ולהתרחק.
בטיפול דיאלקטי (DBT) אנחנו לומדים לשהות בתוך המתח הזה, להבין ששני הקטבים נכונים בו זמנית. מותר לרצות קרבה ובו זמנית להרגיש שאין בנו טיפת אנרגיה להשקיע בשיחה.
בנוסף, ז'אק לאקאן, הציע בסמינר 11 מבט על המחיר שאנחנו משלמים בתוך השדה החברתי. הוא טען שהסובייקט נמצא במאמץ מתמיד לפענח את "התשוקה של האחר" , את השאלה מה העולם רוצה מאיתנו ואיך עלינו להיראות מולו. כשהנפש עמוסה, המאמץ הזה להוות תשובה לציפיות של האחר הופך למשא מרוקן. העייפות אינה מהאנשים עצמם, אלא מהתחזוקה של המצג החיצוני מולם.
כשהאנרגיה המיועדת לתיווך נגמרת, מתחילים הסימפטומים. בין היתר המתח שלא מוצא מילים מתפרץ כסימפטומים פיזיים: טיקים, קפיצות שרירים או דריכות תמידית. הגוף פשוט מפסיק לשתף פעולה עם ההנחה שהכל כרגיל.
במצבים כאלו, הפתרון אינו היעלמות מוחלטת אלא יצירה של אותו "מרחק נוכח". זהו מרחב שבו אנחנו בוחרים לשהות בתוך הכאוס הפנימי המוכר שלנו, מבלי להוסיף עליו את הכאוס החיצוני של הציפיות. המרחק הזה מאפשר לנו להתמקד בפעולות בסיסיות של שימור עצמי, מקלחת, ארוחה מזינה, מנוחה, מבלי להרגיש שאנחנו "חייבים" דבר לאיש.
זהו אינו ניתוק מהסביבה, אלא הסבר קצר ונוכח שמאפשר לנו להפסיק להיות אובייקט לצפייה ולחזור להיות סובייקט שקיים פשוט עבור עצמו. כשאנחנו מאפשרים לעצמנו את המרחק הזה, אנחנו מפסיקים לבזבז כוח על הניסיון "להיות מובנים" ומתחילים להשקיע אותו בלהיות נוכחים עם עצמנו. כך אנחנו מזמנים מפגש עם האחר שהוא לא מרוקן אלא ממלא.
אם אתם מרגישים שכל מרחב הוא יותר מדי עבורכם כרגע, אנחנו כאן.
"גוני"
