המציאות של נשים בנקודות שונות חיים מנכיחה רצף של תביעות ודרישות שמשאירות אותנו בתחושת צמצום אל מול הצרכים של החברה, התרבות שלנו, הבית, הילדים והקריירה.
המשבר, האובדן או ההתבגרות שמפגישה אותנו עם מגבלות הגוף והזמן, הם בהחלט קושי אך גם הזמנה להכיר בכך שדווקא היכן שחסר משהו, שם מתחילה היצירה.
כאן נכנס המפגש עם המושג של החסר, אותו "בור" פנימי שלפעמים מפחיד אותנו לפגוש. החסר הוא לא משהו שיש "לתקן" אלא גם מנוע של התשוקה שלנו, למציאות החדשה.
מלאני קליין מדברת על העמדה הדיפרסיבית, המקום שבו אנחנו מצליחות לקבל את המציאות כשלמה למרות החלקים השבורים שבה. היצירה היא לא ניסיון להשיג שלמות אלא היכולת לחיות בשלום עם הקיים, עם מה שיש ועם מה שאין.
המעבר מהחרדה אל המשמעות קורה כשאנחנו מפסיקות להילחם בחסר ומתחילות להשתמש בו כחומר גלם. הצבעים שמונחים (הם אנלוגיים למה שיש, קיים ואפשרי) הם הכלים שלנו לעבד את חוויות החיים, את העייפות ואת התקווה, ולהפוך אותן למשהו חדש שקיים כאן ועכשיו.
הולדת התשוקה מחדש היא לא חזרה לנעורים אלא צמיחה של תשוקה בוגרת, כזו שיודעת להכיל את הכאב ולהפוך אותו לתנועה של יצירה חיה.
היכולת לשהות בתוך המשבר ולראות בו הזדמנות לעיבוד חוויות החיים היא זו שמאפשרת לזהות את הכוחות הגלומים בנו לצד שאלות הזהות המורכבות. במרכז גוני אנחנו פוגשים את האדם ואת המשפחה מתוך הבנה שהשלם מורכב גם מהחסר, ושדווקא מתוך הכאב יכולים לצמוח הניצוצות הראשונים של התשוקה והיצירה מחדש.
אנחנו כאן במידה והמילים לא נראות אפשריות
