מבט פנימי על המושג שכולנו נאחזים בו, חוסן
בישראל מדברים הרבה על חוסן. זה כמעט הפך לאינסטינקט להזכיר לעצמנו כמה אנחנו יודעים להתארגן מהר, להירתם אחד בשביל השנייה ולהמשיך קדימה גם כשהלב כבד והקרקע לא יציבה. ויש בזה אמת.
עם זאת וככל שהזמן עובר, כשהמציאות כבר לא רק רגעית אלא נמשכת ונמתחת, מתקיימת שאלה שלא הרבה מעיזים לגעת בה מה קורה כשהחוסן עצמו מתעייף?
כי בני אדם לא נבנו לחיות במצב חירום מתמשך. גם מי שנראה חזק וגם מי שמחזיק עבור אחרים משלם מחיר. עייפות שמחלחלת לאט, סבלנות שמתקצרת, הצפה רגשית שמגיעה מהר יותר. משהו בתוכנו מחפש פשטות ואז העולם נחווה יותר דרך קצוות; טוב מול רע, בטוח מול מסוכן. זה הנפש מנסה להגן על עצמה כשכבר קשה להחזיק מורכבות וצריך סדר דיכוטומי.
במקביל מתגלה גם סדק אחר. הרבה מאיתנו מחזיקים בתוכנו תקווה שקטה ל"אחרי", לרגע שבו הדברים יירגעו ונחזור לעצמנו. אבל עם הזמן מתבהרת ההבנה שה"אחרי" הזה לא יהיה בדיוק כמו לפני. יש כאן אובדן שצריך להכיר בו ומציאות חדשה שעדיין מתעצבת.
זה מפגש עם כאב, עם חוסר ודאות ועם עייפות.
ופה מתאפשרת תנועה אחרת. פחות מאמץ לתקן הכול ופחות דרישה להיות חזקים יותר, ויותר הקשבה למה שקורה בפנים. פחד, בלבול, כעס, עייפות מקבלים שם ומקום או כך אולי כדאי.
קבלה של השלם , המורכב מקבלה של החסר.
מתוך המקום הזה מתאפשר גם להסכים לפגוש את המציאות כפי שהיא כרגע. לא מתוך ויתור אלא מתוך הבנה שזו נקודת המוצא היחידה שממנה אפשר לנוע.
ומי שנפגע זה קודם כל אנחנו. מי שחווה את העומס הזה מבפנים. לפעמים מצטרפת גם אשמה, ולצידה חלקים נוספים שמבקשים מקום והכרה. אולי הדבר החשוב הוא לזכור שאם משהו בנו נסדק ואם קשה יותר ממה שהיה, זה לא סימן לכישלון. זו עדות לכך שאנחנו אנושיים וחיים.
חוסן אמיתי לא נמדד ביכולת לא להישבר אלא ביכולת לפגוש את השבר בלי לאבד את עצמנו בתוכו: להחזיק גם את הקושי וגם את התנועה קדימה, גם את הפחד וגם את התקווה הקטנה שנשארת,לשאת את המורכבות.
ושם, בתוך המורכבות הזאת, נבנה משהו אחר. לא חוסן קשיח אלא חוסן שיש בו רוך, גמישות וחמלה כלפי עצמנו.
אם משהו קשה מידי או מבלבל מידי
אנחנו כאן
מרכז גוני – טיפול ואבחון לפרט ולמשפחה
טיפול פרטני לכל גיל, דיאדי , משפחתי
וטיפול פסיכיאטרי מגיל 6 עד למבוגר.
0587993988
