אחרי חווית מתמשכת של דחק ומשבר אצל נפש האדם עולות לעיתים תחושות כמו ריקנות, סוג של הלם, בלבול. תחושות אולי שאין להן את המילה המדויקת.
ז'אק לאקאן דיבר על המפגש עם "הממשי" בדיוק ברגעים כאלו שבהם המציאות היתה גולמית וחשופה כל כך עד שנוצר סוג של הלם פנימי והמילים הרגילות שלנו כבר לא מצליחות להסביר את מה שעברנו.
ומה עברנו ? חוסר ודאות, סכנה, פחד, עייפות, זעם,רגישות. לוגיסטיקה, התפתחות לקויה, דרישה, ציפייה, אכזבה…. ואולי אפילו עוד.
ועכשיו כהמציאות ה"לא שבורה", זאת שעל ידי לחיצת כפתור צצה כשגרה רגילה, אנחנו מוצאים את עצמנו מול חוסר סינכרון בין התפקוד המתבקש מאיתנו לבין ההדף של מצב הדחק שהיה. המשאבים הנפשיים הופנו כולם להישרדות ולא התעדכנו משאבים חדשים כדי להזין את החיוניות של היום יום.
אז עצה קטנה וצנועה, בתוך המקום הזה כדאי לנסות לאט לאט לעשות סדר ולמפות לפי ימים ותאריכים מה עברנו ומה שמענו וכך ליצור מחדש רצף לסיפור האישי שלנו שנקטע (עבור לאקאן, לממשי שהוא השבר שהאדם חווה אין מילים, הוא חור ברצף של הסיפור שלנו. הריפוי מתרחש כאשר האדם מצליח להכניס את החוויות האלו לתוך הסדר הסמלי. כלומר, לתת להן מילים, לסדר אותן בתוך סיפור, לתת להן "מקום" בשפה).
בתוך היחסים הבינאישיים כדאי לראות איך אפשר לסנגר על עצמנו ולתת תוקף למצבנו מבלי להאשים את האחר. הפעולה הפרקטית ביותר ברגע הזה היא להכיר בהלם הזה ולא לנסות לעקוף אותו דרך ביקורת. כדאי להשתמש בתקשורת ישירה שמתחילה ב"אני מבקשת ש…" או "אני צריך עכשיו…".
היכולת לבקש עזרה באופן גלוי בלי להפוך אותה להאשמה היא הדרך להתחיל לייצר גשר בתוך הריק הזה ולאפשר לנפש את הזמן שהיא צריכה כדי לחזור ולהרגיש.
אם הסבל קשה מידי
אנחנו כאן
מרכז גוני, טיפול ואבחון לפרט ולמשפחה
טיפול פרטני, דיאדי, משפחתי
טיפול פסיכיאטרי
0587993988
